עוד לא אבדה תקוותינו
בני משפחה יקרים,
לעיתים קרובות אני שומע אתכם אומרים “אין תקווה. זה תמיד יהיה כך”. אני מבין לגמרי מדוע סדרה של נסיגות או שנים של טיפול שלא מצליח יחד עם אנשי מקצוע פסימיים מתחום בריאות הנפש יכולים לגרום לכם להרגשה כזאת, אבל האמירה הזאת באופן ברור לא נכונה, וגרוע מכך, יש סכנה שהיא תהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. לכן למרות שאני מבין את הסיבה להרגשה הזאת, אני מייעץ לכם בתוקף להשתחרר ממנה!
אחד הדברים שבלי ספק נכון לגבי החיים הוא שינויים. כשהזמן עובר, גם יקירכם וגם אתם תתפתחו ותשתנו, סביר מאוד שלטובה. ראיתי אישית הרבה מקרים שבהם מצב שנראה בלתי אפשרי השתנה לטובה. הזמן שעובר וניסיון החיים משפיעים שניהם על התפתחות ההפרעה. ולגישה חיובית ותומכת, במיוחד בקרב בני המשפחה ובסוף של דבר בקרב מתמודדי הא”ג, יש השפעה עצומה על הפוגה והחלמה.
כפי שכתב פיטר ברגר, סוציולוג מכונן במאה העשרים: “בדרך התקווה מתגבר האדם על הקשיים בכל כאן-ועכשיו נתונים. ובדרך התקווה מוצא האדם משמעות לנוכח סבל קיצוני”[1]. כך שאם אתם חשים תקווה או לא, יהיה זה חכם להכיל ולהקרין תמהיל מפוכח של תקווה וריאליזם כי זה יעזור לכם וליקירכם להתגבר על הקשיים שלכם!
כמובן, קשה מאוד לעשות את זה, אבל אולי זה יניע אתכם לזכור שככל שאתם יודעים ולומדים יותר על ההפרעה ומקיימים אינטראקציות יעילות, כך היחסים שלכם עם יקירכם ישתפרו עם הזמן ויגדל הסיכוי שיקירכם יישם בהצלחה גישות וכישורים חדשים.
בעשרים-שלושים השנים האחרונות היו שתי התפתחויות חשובות שמשרות תקווה רבה. לפני שלושים שנה לא היה טיפול נתמך ראיות בהפרעת אישיות גבולית, כיום יש כמה גישות: די.בי.טי. )טיפול דיאלקטי התנהגותי(, מנטליזציה, סכמה תרפיה, ניהול פסיכיאטרי טוב וטיפול ממוקד-העברה. לפני שלושים שנה לא הבינו היטב את הא”ג וגם לא את הקשר שלה לפוסט-טראומה מורכבת. היו התפתחויות גדולות בהקשרים האלה כך שאפילו למי שאינם מומחים יש סיכוי טוב יותר לתת מענה להא”ג או לפחות להפנות מתמודדי הא”ג למטפלים המתאימים.
ברמה האישית, כמי שחי לצד ההפרעה, אפשר להרגיש שהעתיד נראה עגום, אבל אני מפציר בכם לזכור שהמצב רחוק מלהיות חסר תקווה. הרב הלורד יונתן זקס ז”ל, הבדיל בין תקווה לאופטימיות: “אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה. תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה. האופטימיות פסיבית; התקווה – אקטיבית. כדי להיות אופטימי אין צורך באומץ, אבל כדי לשמור על תקווה צריך אומץ רב[2]“.
בטור זה אטען שהתקווה – האמונה שאנחנו יכולים לשפר את הדברים – היא עמדה שהגיוני וגם נחוץ שבני משפחה של מתמודדי הא”ג יאמצו. אל לנו ואנחנו גם לא צריכים להתבוסס בייאוש. יש יותר סיבות לתקווה מכפי שאתם אולי מודעים, ויותר חשוב להרגיש ולפעול עם יותר תקווה ממה שאתם תופסים, למענכם ולמען יקירכם!
בנימה זאת, התחילו בבקשה את מסע התקווה שלכם בקריאת המאמר הבא באתר של הארגון הישראלי החינוכי למען טיפול בהפרעה אישיות גבולית.
בתקווה, כישורים, אמפתיה ותמיכה,
משולם גוטליב, מייסד משותף ומנהל הארגון הישראלי החינוכי למען טיפול בהפרעה אישיות גבולית.
נ.ב. אתם גם מוזמנים לקרוא את המאמרים ולצפות בסרטונים באתר שלנו, להירשם חינם לידיעון שלנו ולהרצאות החיות בזום, ולמפגשי ייעוץ חינם עמית לעמית ו/או לתוכנית הדגל שלנו “קשרי משפחה“. אנחנו מצפים לפגוש אתכם ולשתף תקווה, כישורים, אמפתיה ותמיכה!
[1] פיטר ברגר מצוטט על ידי יונתן זקס: הרב יונתן זקס, “הולדת התקווה” (דרשת ‘שיג ושיח’ לפרשת בחוקותיי תשע”ט) (לא מופיע בספר. מופץ בידי הוצאת קורן. תורגם על ידי צור ארליך)
[2] יונתן זקס, לכבוד השוני: כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות, מאנגלית צור ארליך, ירושלים: טובי, 2008. פרק 11, עמ’ 177-178
