הנחות המפריעיות לתיקוף יעיל: החובה לחנך את הילד הסובל מההפרעה ואת אחיו הבריאים

שאלה: איך אני יכולה לאפשר לילדה שלי להתנהג באופן לא מתאים, בעייתי? האין זו חובתי לחנך אותה? אם לא אומר כלום, האם זה לא ישפיע לרעה על האחים שלה?

ראשית, חשוב להדגיש שכשאני מדבר על חינוך הילד או אמירה לילד של מה לעשות, אני לא מתכוון למקרים שבהם חיי הילדה שלך בסכנה. במקרה כזה, עליך לעשות כל מה שתוכלי כדי לשמור על החיים. בטווח הרחב שבין איום על החיים ובקשה מהילדה להוציא את הזבל, השאלה היא על איום לבריאות או לרווחה של ילדתך (בין השמנת יתר ועישון להתמכרויות קשות). האם יש לך חובה לחנך, ואפילו אם כן, האם התבטאות נחרצת תהיה הדרך האפקטיבית ביותר, הוא נושא פתוח לדיון, אבל כמה מההערות להלן קשורות לסוגיות הללו.

התשובה לשאלה היא, כמובן, תלויה בגיל הילד והנסיבות. עם זאת, אפילו אם אמרת לילדך לא להתנהג בדרך מסוימת (למשל, לקלל, להשאיר בגדים מלוכלכים על הרצפה) או דרשת שיתנהג בדרך כלשהי (למשל, לסדר את השולחן, להוציא את הזבל), והילד יודע בבירור מה הציפיות שלך ממנו (לא חשוב אם הוא בין 7 או 77) עליך לשאול את עצמך מה תרויח מחזרה על דרישות אלה או מהנסיון לכפות אותם. למעשה, חזרה על הבקשות עלולה להזיק מכיוון שהילד יודע מה למעשה אתה רוצה, והחזרתיות הופכת ל"נדנוד" לילד, שכמעט תמיד תוביל לתגובה שלילית, כך שגם אם הזבל בסוף נזרק לפח בחוץ, הנצחון שלך בקרב הזה מלווה ברגשות כה קשים שהפסדת במלחמה על תפיסתו ולבו של הילד.

אם המאמץ שלך לחנך מוביל למעשה לתוצאה ההפוכה מזו שרצית עליך לנסות לשקול מחדש את האסטרטגיה שלך. שווה לנסות גישה חדשה, ואני ממליץ להתחיל בסקרנות. שאל את עצמך מדוע הילד מתעלם מהשיעורים שבוודאי לימדת אותו. האם הוא מוצף ומתקשה לווסת את עצמו ברגע זה, ולכן לא מסוגל באופן אובייקטיבי להתמודד אפילו אם הוצאת האשפה, או שהוא עובר את תקופת גיל ההתבגרות הנורמטיבית שבה "הוא היה רוצה שתצאו מחייו אבל קודם שתקפיצו אותו לקניון"? האם ההתנהגות שלו מבטאת סלידה אישית שלו ממך או שלמעשה אין פה משהו שקשור אליך?

לפי התשובות לשאלות לעיל, יש לך כמה אפשרויות להגיב להתנהגותו. אם הילד שלך צעיר מאד וסובל מחוסר ויסות רגשי חמור (למשל הפרעת קשב וריכוז או הפרעת התנהגות), פתרון בעיות משותף על פי עקרונות של רוס גרין יכולים להועיל (https://www.livesinthebalance.org). לילדים בוגרים יותר הסובלים מחוסר ויסות ייתכן שמוטב להגיב על פי עקרונות גישת קשרי משפחה, שבה אמפטיה ותיקוף משתלבים עם קבלה רדיקלית באותו רגע (אם אינך יכול לשנות את המצב או את יחסך אליו).

במקרים מסוימים, עם ילדים (בגילאים שונים) הסובלים מחוסר ויסות חריף, יש צורך לבטא את המגבלות שלך (אלה שמעבר אליהם את/ה אינך יכול לשאת), אבל אפילו אם זה המקרה ואינך יכול לקבל באופן רדיקלי את המצב, עליך לשקול בתשומת לב את היתרונות והחסרונות של ביטוי המגבלות שלך: האם זה יוביל להשגת התוצאות הרצויות? האם זה יכבד גם את הצרכים שלך וגם את רצונך להמשיך במערכת יחסים עם ילדך? עד כמה נמתחו גבולותיך? לאיזה גבולות זקוק כרגע הילד שלך? זכור שעליך לתקף רק מה שתקף, ושלפעמים גבולות חשובים גם לך וגם לקרוב שלך (אני אכבס את הבגדים רק אם תשאיר אותם במגירת הכביסה, אני אגיש ארוחת ערב רק אם אתה תשטוף את הכלים), אבל זכור לעטוף את הגבולות הללו בתיקוף, חמלה, סקרנות ואמפטיה.

מנגד, אם הילד הוא צעיר, בגיל ההתבגרות, זה עשוי להיות חשוב יותר לתקשר את המגבלות שלך, אבל להבין שהם לא תמיד ייפגשו. בנקודה זו ישנה חוסר הסכמה בין אנשי המקצוע לגבי כמה רחוק עליך ללכת כדי להבטיח שהגבולות יכובדו, אם כי כולם מסכימים שעליך להציבם (לדוגמה: אנתוני וולף מול שיטת איכה).

בהחלט שווה לנסות להפנים את העובדה שברוב המקרים התנהגות הילד שלך אינה תוצאה של מתקפה אישית עליך או על ערכיך. אם הילד שלך סובל מחוסר ויסות או שהוא בגיל התבגרות רגיל, הוא בעיקר עסוק בסיפוק הצרכים והרצונות שלו באותו הרגע. אם אתה יכול להפנים את המסר הזה, תוכל לגשת לסיטואציה ב"מוח אחד", בלי לחוש שמישהו לוחץ לך על כל "הכפתורים הרגשיים". תוכל להניח את העול של חינוך הילד, ולשמור על עמדה של מתבונן מבחוץ, המשדר אמפטיה באופן רגוע לילד שלך, תוך כדי אומדן רציונלי של הדרך היעילה ביותר לפעול.

אם אתה מתקשה לתקף את מה שתקף ולחוש חמלה כלפי האדם האהוב עליך, אל תהיה מופתע. אל לך לנזוף בעצמך על כך. זה רק יגרום לך להרגיש גרוע יותר ביחס לעצמך ולמצב, ויפגע ביכולת החשיבה הבהירה שלך בנוגע למצב ולמציאת פתרון מתאים. זכור שקשה מאד לחוש חמלה (ואפילו אהבה) למישהו שכל הזמן מעליב ומאשים אותך. אם אתה לא יכול להביא את עצמך לתקף ולשדר אמפטיה, יעזור לך לנסות ולזהות מה החסמים הרגשיים או הקוגנטיביים שמונעים ממך לפעול בדרך שנראית לך יעילה ביותר. אתה יכול לשקול כיצד אתה מרגיש כשהילד שלך לא עושה מה שהיית רוצה שיעשה. האם אתה מרגיש ככשלון? חש שהדרך היחידה שתחוש טוב יותר תהיה אם תחייב אותו לציית? האם אתה מניח שבסופו של דבר אתה זה שאחראי לפעולות שלו, ולכן, אתה חש שעליך לוודא שהתוצאות הרצויות הושגו?

יחד עם הרצון לחנך, אנו חשים לעתים צורך להיות צודקים, לתקן את המצב על ידי נסיון לתפוס שליטה. אם תוכל לשחרר את האינסטינקטים שלך גם בחזית הזו, תוכל להיות יותר יעיל, במיוחד כיוון שסביר שהילד שלך יהיה מודע ויתעלם ממילותיך החכמות ממש כמו שעשה לבקשתך. הצורך להיות יעיל חשוב בהרבה מהצורך להיות צודק ומלוודא שהתכנית שלך מתבצעת. היו שטענו שהתמודדות יעילה היא בכל מקרה "הדבר הנכון / הצודק" לעשות. ואפילו אם זה לא המקרה, ללא ספק האדם הקרוב לך שמע אותך מכריז על ערכיך פעמים רבות. אין צורך שתעשה זאת שוב כדי להדגיש את הנקודה. כעת עליך לבחור להיות יעיל.

בכל הנוגע לאחים ולאחיות, ככל שברור להם מה המגבלות שלך, אתה מחנך אותם נכון. העובדה שאחיהם/אחותם הפגועים לא תמיד קשוב למגבלות לא אומר שהערכים והמגבלות שלך לא הובהרו בבית. אם תסביר להם מדוע הם נענשים (סופגים את ההשלכות הטבעיות של מעשיהם) כשהם שוברים או לא מתאימים עצמם למגבלות, בעוד אחיהם / אחותם לא עושים זאת, יכולה להוביל לשיחה כיצד כל ילד זקוק לחינוך מסוג אחר כדי שיגדלו טוב (ממש כמו שנרקיסים ורקפות אינם זקוקים לאותה סביבה והשקייה). לחילופין, אתה יכול להסביר שלילדים בגילאים שונים זכויות וחובות שונות בבית (כמו למשל שעת השכבה או אפשרות לנהוג במכונית). לבסוף, אתה יכול לעודד אותם לשאול שאלות קשות ולבטא את התסכול שלהם, ולהודות שלא תוכל תמיד לתת להם תשובות מספקות, ואף על פי כן אתה מאמין שזוהי הדרך הנכונה לפעול בה.

בסופו של דבר, ומעל לכל, חשוב שלא תמצא את עצמך מחנך את האחים הבריאים על חשבון התנהלות יעילה כשאתה מתמודד עם אחיהם/אחותם הסובל/ת והבלתי-מווסת/ת. זהו דגל אדום! אם הם ישמעו את אחיהם/אחותם מקללים בלי שנוזפים בהם, זה לא יגרום לכך שהם יסיקו שמותר להם לקלל בלי השלכות לדבר. ואם אתה באמת חושש שזהו המצב, כדאי שתדבר איתם בנושא באופן פרטי מאוחר יותר ותבהיר את המצב.

הזכויות שמורות לארגון הישראלי החינוכי עבור טיפול בהפרעת אישיות גבולית 2017