האשמת הורים בהתפתחות הא"ג

מלימודי הדיביטי שלי בחו"ל [מ.ג.] ומקריאת האוטוביוגרפיה של לינהן, ברור שהטאוריה הביוסוציאלית של מרשה לינהן באה להקל על בני המשפחה (שעשו כמיטב יכולתם), ולא לשלול אותם או את החוויה הקשה שלהם. הטאוריה מסבירה שהנטייה הביולוגית מולד ושהעובדה שהמתמודדים לא הצליחו ללמוד את הכלים לאו דווקא נובעת ממעשי ההורים (או הסביבה), אלא בחוסר היכולת של הילדים האלו לקלוט מסרים מסויימים. הם נולדו עם הטמפרמנט הזה. (כמובן, לא מדובר פה בהורים שהתעללו בכוונה תחילה בילדיהם.)

על אף שלינהן מדגישה שהסביבה משפיע על התפתחות והתחזקות הנטייה וסביבה שאיננה מתואמת היא בלתי מתקפת, היא גם מדגישה (דווקא לגבי הבית שבה היא גדלה) שההורים אינם אשמים על אי ההתאמה. וגם ברור שמבחינת הסביבה, ההורים אינם היחידים בזירה (גם בית הספר, גם החברה, גם החברים, גם המורים ומנטורים), ולכן לשלול את הההורים, ולתייג אותם כמקור ובסיס להפסיכופתלוגיה לא מותאמת לגישת לינהן

נדמה לי שהגישה שמתמקדת בהורים והורות לקויה כחלק מגישת לינהן נובעת מהשפעת הגישה הפרוידיאנית על ביאור דברי לינהן  – גישה שבאופן רפלקסיבי מחפשת את כל הבעיות בגידול הילד בגיל הרך – באופן , ספיציפי, על ידי המטפלת המרכזית של הילדים (ברב המקרים האם)

פונגי כבר הזהיר אותנו לגבי הנטייה הזאות, אע"פ שהוא דגל בחוסר התקשרות בגיל הרך כמקור של הא"ג (עיין בהערה סוף המאמר)

די להגיד, שמבחינת "קשרי משפחה" ההורים תמיד היו במצב קשה כי היו להם ילדים שמקשים על גידולם, ומאוד נדיר שהורה יבין את הצורך לחינוך שונה עבור הילד הזה. לדעתינו, כל הורה עשה כמיטב יכלתו בעבר, וכרגע הוא לומד כלים כדי להצליח יותר בעתיד. מבחינתנו בדיוק כפי שאין לקרוא למתמודד "מניפולטיבי" (בגלל שלל הסיבות שהזכרנו), אין לקרוא להורה מקור הפסיכופתלוגיה. זה לא אמת וזה לא מועיל. בעצם זה מנמיך את סיכויי ההחלמה כי זה מחליש את בני המשפחה, עמודי התווך של המתמודדים. נדמה לנו שמסר זה חייב להגיע לכל המטפלים, וודאי למטפלי דיביטי


While secure attachment is doubtless crucial to healthy development, even if the correlation between poor attachment and BPD indicates that poor attachment is a root cause of some of the symptoms as Peter Fonagy has shown in his work on Mentalization, there is still good reason to be careful when levelling an accusation directly at the primary caregiver (Journal of the American Psychoanalytic Association 48(4):1129-46). Some children attach easily and others do not. So, ironically, even a faultless caregiver faced with a child born with a low level of resilience or with difficulty attaching properly may unfortunately fail to provide for their needs. In effect, such a child sabotages its own attachment process because only an exceedingly rare parent would guess at its special needs. The consequences may be dire, but they are not the caregiver’s fault. Attachment may, indeed, be responsible for the disorder, but not the parent.