כיצד ניתן לעודד מסורבי טיפול לגשת לטיפול

פרופסור אלן פרוזטי (אוניברסיטת הרוורד) נתן את העצה הבאה בוובינר שלו להורים שילדם הבוגר מסרב לטיפול. להלן שקלוט השאלות והתשובות בנושא. (51-56 דקות)

שאלה: ילדי הבוגר, בגיל ההתבגרות המאוחר, מסרב לטיפול אינטנסיבי, מאיים בהתאבדות בכל פעם שמציעים לו טיפול, ומתווכח שאף טיפול לא עזר בעבר, אלא למעשה גרם למצב רק להחמיר (ייתכן שנכון בהקשר לתוכנית לגמילה מהתמכרות, שבהם מנחים את המטופלים להפסיק את ההרגל, מענישים ונוזפים שלא השתדלו מספיק). יתרה מכך, אנשים אחרים ובית הספר לא מאמינים שהוא סובל מהפרעת אישיות גבולית, אלא חושדים שיש לו הפרעה אנטי-סוציאלית.

תשובה: זהו מצב קשה ועצוב להורה כיוון שדבר לא יכול להיות קשה יותר להורה מאשר לראות את הילד שלך סובל ולא להצליח לעזור לו להגיע לטיפול.

  • אתם צריכים תוכנית שתתמוך בכם ותעזור לכם מכיוון שגם לכם מגיע לחיות, ובלי זה לא יהיה לכם כוח לעזור לילד שלכם.
  • סופר-תיקוף: מערכת בריאות הנפש גרועה בהרבה ולא רק לא מושלמת. להיות בטיפול שאינו מתאים לבעיה גורם לחוסר התאמה ולסבל נוסף. כתלות במקום שבו אתם חיים יתכן שיש מעט מאד תוכניות מתאימות, או בכלל לא. התחילו מיד בדיאלוג המתקף עם הילד שלכם והמשיכו בו לאורך כל הדרך.
  • כאשר אתם חשים שהתיקוף שלכם התבסס במערכת היחסים, חפשו ביחד טיפול שיכול להתאים לילד. הבהירו שאתם מחפשים טיפול ספציפי ושאתם לא רוצים שיגיע לטיפול שאינו מתאים לו. בדקו אם יש בסביבתכם איש מקצוע שמשתמש בשיטות המוכחות להפרעת אישיות גבולית (ואם ילדכם הוא ממין זכר, בדקו שהמטפל מוכן להתייחס באופן רציני לקיומה של הפרעת אישיות גבולית בקרב גברים). הציעו לילדכם שיפגוש את איש המקצוע אפילו פעם אחת. במפגש יצטרך המטפל להיות זה שמשכנע את ילדכם להמשך. אתם לא לבד בהתמודדות.

כפי שציינתי [עורך המאמר], תוכנית קשרי משפחה יכול להציע תמיכה וללמד חברי משפחה כיצד לתקף (צעדים 1-2). במקרים רבים הצעד השלישי יהיה קשה להגשמה, אבל חשוב לבסס ולשמור על מערכת היחסים המתקפת.

בלייז אגיירי בקטע וידאו

נושא המוטיבציה הוא מרכזי עבור כל מטופל שצריך להיכנס ולשמור על שגרת טיפול (התמדה בנטילת תרופות לסרטן, סכרת, וכן בטיפול בהפרעת נפשיות אחרות). זה אינו נושא ייחודי להפרעת אישיות גבולית, הפרעה שהסובלים ממנה גם כך מועדים לחוש שהעולם נגדם או להכחיש שיש להם בעיה. טיפול דיאלקטי-התנהגותי מכניס את נושא המוטיבציה כבר מתחילת הטיפול: מבסס את התפיסה על הבעיה שחש המטופל ("מהי הנקודה שבה נגמר הסבל בתכנית שלך", ומציע תקווה שהטיפול הזה יכול לעזור להם להתמודד עם הבעיה). גישת הראיון המוטיבציוני מרכזית בתהליך זה.

וובינר של מקלין על תוכנית קשרי משפחה:

שאלה: אסטרטגיות שיגרמו לסובלים מן ההפרעה ללכת לקבוצת DBT, אפילו כשהם יודעים שמשהו לא בסדר, אבל רוצים רק ללכת לטיפול הפרטני או רק לקבוצתי.

תשובה: זה מאד אינדיבידואלי, אז אי אפשר ממש לתת תשובה. אם תבטא זאת באופן שיפוטי "אתה ממש צריך ללכת" לא תהיה יעיל. אם תתקף כמה קשה ללכת לטיפול, וכמה אתם מכבדים אותם על כך שהם מנסים אפילו שברור שזה לא מושלם, אולי ניתן יהיה גם להציע גישה אחרת שתועיל יותר… זה עשוי להיות יעיל יותר. אתה גם יכול לתקף כמה קשה להתחיל משהו חדש, ולשתף במשהו מהקשיים שלכם. צריך לעבוד באופן הדרגתי (לשתול זרעים) עד שיהיו מוכנים לכך.

שימוש בשפה:

 אפשר להגיד לבת שלך "לא מגיע לך לסבול ככה…" (כמובן בקול רך ואמפטתי)

הדובר באחד הסרטונים הציע: "אני דואג (משתמע – אולי אני טועה) וזה בהחלט תלוי רק בך. אני פשוט דואג", וגם "נראה לי שאת כלכך סובלת – שאת לא שמחה…"

פרי הופמן,  הנשיאה המייסדת של הארגון הלאומי החינוכי עבור הפרעת אישיות גבולית מציעה עצה מעוררת מחשבה שמתורגם לעברית כאן:

"מנקודת המבט שלי, הדרך הטובה ביותר להתייחס לבעיה זו היא להשלים עם העובדה שאי אפשר לכפות על אף אחד לקבל טיפול. התיזמון יכול להיות גורם חשוב ביכולת האדם להיות 'פתוח' לרעיון של טיפול. אבל השורה התחתונה היא לשחרר את המשפחה מתחושת האשמה, ולהבין שאין בכוח המשפחה לממש מטרה זאת. עם זאת, בני המשפחה צריכים בעצמם לקבל עזרה ותמיכה, כשהם צופים בבני משפחתם האהובים המתייסרים בהפרעה זו."

הערת העורך: למרות שקשה לנו לקבל את הצעתה של דר. הופמן, משום שאנו חשים כאב כה עמוק ואנו משתוקקים בכל לבנו לשנות את התנהגותו ומצב רוחו של המתייסר,  עם זאת, באם נבין את המציאות הזאת, יהיה זה הצעד הראשון ביכולתינו לעזור, ראשית, לעצמינו, ובסופו של דבר, גם לאלה שאותם אנו כה אוהבים.

למבט שונה מעט בנקודה זו כדאי לקרוא את דבריו של מייק ג'ונס: "כיצד לעודד את האדם לפנות אל מטפל רגשי."

עיין גם בשיטה שאיננה מיועדת דווקא לבני המשפחה של המתמודדים עם  הפרעת אישיות גבולית, אך בכל אופן עלול לעזור: (תרגום לקמן)

"לפעמים אנו נתקלים בקשיים כשאנו מנסים להסביר לאדם האהוב עלינו להבין את הצורך בטיפול, וכן כאשר אנו מנסים לסייע לו למצוא את שירותי הטיפול המתאימים לו. משפחות רבות וחברים רבים נעזרו בספר שנכתב ע"י ד"ר קסביאר  אמאדור: אני לא חולה. אני לא זקוק לטיפול. ד"ר אמאדור מציג בספרו אסטרטגיה לתקשורת המכונה "קפיצה" LEAP.  גישה זו מלמדת את האדם כיצד לעזור לנצרך לכך להבין את הצורך בטיפול, וכן איך להיות שותף לו בהכרת האפשרויות השונות לטיפול ומתן תמיכה עקבית ומתמשכת בעת ההחלמה. מכון ה- LEAP מציע משאבים נוספים ויעוץ איך לשפר את התקשורת בינך לבין האדם האהוב עליך…

אולי חשוב גם לקיים דיון גלוי-לב איך ההחלטות לגבי הטיפול משפיעות על היחסים ביניכם. כדאי לקבוע ציפיות ברורות ולדון בתוצאות האפשריות אם תתקבל ההצעה לטיפול או לא. מספר אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מאמינים שתופעת לוואי המכונה anosognosia והיא, אי יכולתו של האדם להכיר בהפרעה הנפשית שלו, תורמת לאי-רצונו לקחת תרופות או לקבל טיפול. כאשר האדם אינו מבין את מצבו הנפשי, נוצר מצב קשה בו אין הוא מאמין שהטיפול נחוץ לו."

ולסיכום, בקיצור, קשה מאוד לגרום למתמודד להיכנס לטיפול. התיזמון מאוד חשוב, אך גם עם התזמון הכי טוב בעולם, הנסיון עלול להיכשל. קשה מאוד לבני משפחה לראות את סבל יקיריהם ולהישאר חוסר עונים, אך העובדה היא שא"א להכריח למישהוא לגשת לטיפול (ואפילו אם אפשר לגרום למתמודד להגיע למשרד המטפל, הוא עלול לסרב להשתמש עם הטיפול באופן יעיל). עלינו לקבל את העובדה המכאיבה הזאות, להתאמת עם חוסר-יכולתינו, ולטפל בעצמינו. ועם זה, לקוות שזה יהיה הצעד הראשון בהחלמת כל בני המשפחה.

בהיעדר מענה ל”סרבני הטיפול”, המשפחות נושאות את מחיר ההתמודדות